עוצמת הסוד ותהליך חשיפתו בקבוצה

עוצמת הסוד ותהליך חשיפתו בקבוצה
סיפורה של איריס בקבוצת אלמנות

ציפי פאוסט (M.S.W)

ברצוני לספר על איריס (שם בדוי) שהשתתפה בקבוצת תמיכה בהנחייתי. הקבוצה התמקדה באלמנות, אימהות למתבגרים. מתוך שמונה אלמנות שהחליטו ליטול חלק בקבוצה, בלטה איריס בחריגותה. המועמדות איבדו את בני זוגן בעיקבות מחלות או תאונות. איריס חרגה מכולן בכך שסיבת מותו של בן הזוג הייתה מעורפלת, ספק תאונה מקרית ספק מכוונת. הדילמה שעלתה בי הייתה האם לקבל אותה על אף חריגותה. מצד אחד ידעתי שחשוב לקבל אותה כי עד כה היא נמנעה מלפנות לטיפול ועכשיו היא מגלה עניין, ומצד שני הבנתי שאם תיטול חלק בקבוצה היא עלולה לחוש חריגה. רק לקראת סיום התהליך תיפתר הדילמה, כאשר חברותיה לקבוצה והיא עצמה יצליחו למצוא את הדמיון שבחריגות שלה.

בספרות התיאורטית ((Bauer & Bonanno, 2001 אובדן בן זוג מתואר כאירוע טראומתי של אובדן פרטנר רומנטי ואינטימי, המהווה התקפה על המשמעות ועל תחושת ההמשכיות האישית של האישה השָכולה. כאשר האלמנה מתחילה להסתגל לתפקידה החד-הורי מתחילה לעלות על פני השטח ההתמודדות הרגשית עם החסר והאובדן.

גורם סיכון נוסף הוא סוג מוות הכרוך בסטיגמה חברתית. לדוגמה, כאשר האובדן מתרחש כתוצאה מהתאבדות עולים קשיים נוספים מעבר לקשיים המשותפים לאָבלים האחרים. בידוד חברתי, חיטוט עצמי בסצנת המוות וקושי בהבניית אירועים לאחר המוות, הם דוגמאות לכךSanders, 1993)).
על פי רוב האבלים אינם מובנים לסביבה, ולפיכך מסתירים או מעוותים את נסיבות האובדן. [1]
 (Range, 1998) 

בפגישת ההיכרות הראשונה איריס ספרה שבן זוגה מת בתאונת דרכים כאשר ילדיה היו צעירים. מכיוון שבתקופת האירוע הם היו על סף גירושין, היא חשדה שהוא התאבד וחשה אשמה. על כך היא לא דברה עם איש והביעה ספק גדול האם תוכל לפתוח זאת בקבוצה.

ילדיה של איריס הגיעו היום לגיל ההתבגרות ואיריס נענתה להזמנה להשתתף בקבוצת אלמנות שהמוקד בה היה ההתמודדות עם מתבגרים. עם פנייתה אליי התלבטתי עד כמה לשתף אותה בחריגותה, ותהיתי באיזה מידה המרחב הקבוצתי יאפשר לאיריס להתגבר על הפחד מחשיפת הסוד. קיוויתי שהקבוצה תעניק לה חוויה של קבלה ותוכל לסייע לה לבנות את החוסן הנפשי כדי לצאת מהבדידות ולהרגיש שייכת לקבוצת האלמנות.

לאחר מספר פגישות, איריס הדירה את רגליה מהקבוצה ושוב עלתה בי הדילמה לגבי התאמתה לקבוצה.

הימנעות זו מסיפור האמת ריחפה גם באווירת ביתה ומשפחתה. כשהאסון קרה הילדים היו צעירים. עכשיו, בהגיעם לגיל ההתבגרות, מגלה איריס שהימנעות זו פגעה ביצירת תקשורת פתוחה איתם, במיוחד עם בנה המתבגר. אתאר להלן את התהליך שעברה איריס בקבוצה.

קבוצת האלמנות היוותה עבור איריס ועבור שאר חברות הקבוצה מקום ומרחב בו תרגלו דו שיח פתוח יותר עם עצמן ועם הסביבה. לא מעט מההתנסויות שחוו האימהות בקבוצה דרך פסיכודרמה, אמנות וקלפים טיפוליים, נוסו מאוחר יותר עם הילדים.

במפגשים הראשונים שיחזרה איריס בקבוצה את הדפוס של שמירת הסוד שהיה נהוג במשפחתה. מכיוון שחששה שהסוד יתגלה, היא בחרה לנצור אותו בליבה ובכך הפכה לנוכחת נפקדת. עד מהרה היא התחילה להיעדר בפועל ואני החלטתי להזמינה למפגש אישי. במפגש זה היא ספרה לי שנבהלה מהפתיחות של הנשים בקבוצה והרגישה שמחד היא לא תוכל לעמוד בתחרות של מי נפתחת יותר ומי פחות, ומאידך חשה מאויימת כי ידעה שהקבוצה מסוגלת להכיל את סיפורה, אך היא לא מסוגלת לספר אותו. אחד ההסברים לשתיקתה היה שאיננה יכולה להשוות בין אנשים שמתו מוות מקרי לבין בן הזוג שלה שלכאורה פגע בעצמו.

במפגש האישי חיפשנו נקודות דמיון בינה לבין שאר הנשים בקבוצה: תחושות בדידות כאלמנה ושמירת סודות לגבי היחסים עם בן הזוג, הצורך להתמודד לבד עם גידול הילדים, התלבטויות לגבי מציאת בן זוג ושילובו בתא המשפחתי. היא הבטיחה לשקול את הישארותה והגיעה לפגישה הבאה, כשבאמתחתה סיפורי התייעצות בנוגע לילדיה.

מסלול זה לא היה חריג בקרב אימהות הקבוצה, שכן בשלב ראשון הן הביאו את עצמן כאימהות למתבגרים ורק בשלב מאוחר ואינטימי יותר העזו לדבר על עצמן כנשים וכרעיות.

איריס התייעצה בנוגע לבְנה, שלא ביקר בצורה מסודרת בביה"ס. במשחק תפקידים היא התעמתה עם בְנה, ושאלה אותו מדוע הוא משקר לה כאשר הוא אומר שהוא הולך לבי"ס אך נשאר בבית. הבן האשים את אִימו שהיא אינה גלויה דיה ונראה לו שהיא שומרת סודות ממנו. הדיון בקבוצה נסוב סביב סודות ושקרים במשפחה ואיך כל אלה פוגעים בדו שיח אמיתי בין ההורה לילד. איריס הקשִיבה לסיפורי האימהות אך לא הגיבה. היא ביטאה רגשות ייאוש ותסכול שמעורר בן זה מכיוון שהוא לא מוכן לשמוע לה וגם מסרב לקבל עזרה טיפולית.

גם אימהות אחרות העלו את הקשיים שהיו להן עם הילדים, התייעצו ותרגלו שיחות דמיוניות איתם, שהפכו אחר כך לשיחות של אמת.

בעקבות ההתנסויות רוב האימהות יצרו קשר מחודש ופתוח עם הילדים וחזרו לקבוצה מועצמות ועם תחושה של שותפות ושייכות גדולה יותר.

איריס אמרה שהיא מאמינה שאימהות הקבוצה מחושלות וחזקות יותר מחברותיה שלא עברו חוויות קשות ועל כן מתברכות בפחות חוסן נפשי. בכך היא קשרה את עצמה לקבוצת נשים זו והידקה את השתייכותה, שבתחילה הייתה מוטלת בספק בעיניה.

בשלב מתקדם יותר, כשהנשים החלו לדבר על הקשר הזוגי, התקשתה איריס להצטרף למעגל ושוב הגיבה בהתרחקות והסתגרות מפני הנשים האחרות, כאילו חששה שאם תספר, יאשימו אותה ב"תאונה". אחרי פגישה אישית נוספת בינינו, איריס שאלה את האימהות בהססנות איך גילו לילדיהן את נסיבות מות בני הזוג, כאילו אם תמצא הד לתחושותיה היא תעז לספר. לשיקוף שלי שהיא שואלת ולא משתפת, יצאו כל חברותיה להגנתה ואישרו לה להמשיך בדרכה עד שתרגיש שהיא מוכנה ומסוגלת לשתף. נראה היה שהן מיטיבות להבין ממני את ההתלבטות הזו בין שמירת הסיפור לעצמן לבין החשיפה.

במתן לגיטימציה זו, הֵגנה הקבוצה עליה מפני פגיעה, ויצרה אווירה של שיתוף במקום תחרות. מידת החשיפה או הסילום של נסיבות המוות עצמו אינן משמשות כנושא לתחרות. ברגע שגורמים אלה מנוטרלים, הן יכולות להיכנס פנימה לכאב האמיתי של הפרידה.

הן הביאו את תמונותיהם של בני הזוג, ודרכן ספרו והרחיבו על הקשר הזוגי. הן הרשו לעצמן לדבר על סודות ששמרו מילדיהן, סודות הקשורים לנסיבות מותו של בן הזוג ולזוגיות שלהן. כאן העזה איריס לספר את סיפורה ובכך חשה הקלה רבה ושיחררה את הקבוצה מהסוד שריחף מעליה.

בעקבות החשיפה האלמנות שאלו את עצמן האם בני הזוג שמרו על עצמם דיים והאם ניתן היה למנוע את מותם ואת הסבל שנגרם להן ולילדיהן.

מעניין שדווקא המקום של איריס, שיכול היה לעורר את הפגיעות והחריגות, הוא זה שיצר את החירות לספר על הכעס ועל התחושה שלהן שבני הזוג לקחו את החיים שלהם בידיהם.

למדתי רבות מהתהליך שעברה איריס בקבוצה. הסוד של איריס, בטרם התגלה, הידהד בחייהן האינטימיים של שאר המשתתפות. עוצמתו התחדדה בָהדדיות של התהליך הקבוצתי: מחד, החשיפה ההדרגתית של הסוד יצרה מרחב בטוח להתמודדות שאר אלמנות עם הסודות האינטימיים שלהן, ומאידך, חיזקה את יכולת ההתמודדות של איריס עם סודה ופתרה את דילמת ההשתייכות שלה.  מרגע זה ידעתי לייחס לסוד בקבוצות אחרות ערך משלו: תפסתי את הסוד כמרכיב בתהליך ההתפתחותי של היחיד והקבוצה וכמשאב טיפולי ולא כאיום.

[1] @ בר נדב, א. (2008). התמודדות עם אבדן בן זוג – חומר רקע. מתוך מבוא לדוקטורט , החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה. פסיכולוגיה עברית, פברואר 2008.

(מתוך הרצאה בכנס מקצועי על שכול ואבדן - 2012)